שעות עבודה מוגדרות בס' 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן "החוק") "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסמכות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א) חוץ מהפסקות על פי סעיף 20;". כלומר ההפסקות לפי סעיף זה אינן נחשבות כשעות עבודה ולכן המעביד אינו צריך לשלם בגינם.
פרק חמישי לחוק : הפסקות
א. מנוחה וסעודה – סעיף 20 (א) לחוק
הפסקות בעבודת כפיים – ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-45 דקות לפחות. הפסקה אחת תכלול רצף של לפחות 30 דקות. בהפסקה זו רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד (פס"ד אנגואץ נ' אדיר הבירה נקבע כי קיימת חובה על המעביד להבטיח את הזכות של העובד להפסקת עבודה).
ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-30 דקות לפחות.
במידה ונוכחות העובד במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, זמן ההפסקה ייחשב כחלק משעות העבודה של העובד ועל המעביד מוטלת חובת תשלום בגין הפסקת העבודה. המבחן שנקבע בפסיקה – האם העובד עומד לרשות מקום העבודה?
הפסקות בעבודה אשר אינה עבודת כפיים – עובד אשר עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים אפשר להעסיקו שמונה שעות – לעובד שישה ימים בשבוע, מותר להעסיקו תשע שעות – לעובד חמישה ימים בשבוע, ומותר להעסיקו שבע שעות ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני החג.
ב. תפילות – סעיף 20 (ד) לחוק
עובד רשאי להתפלל במהלך עבודתו וזאת בהתאם לדתו, זמן התפילה ייקבע במקום העבודה וזאת בהתאם לצורכי העבודה כמו גם אילוציה, ובפרט שילקח בחשבון גם דרישות דתו של העובד.
ששי זכאי,
רואה חשבון ומשפטן (.LL.B)
מוסמך במנהל עסקים (.M.B.A)
אין להזקק לתוכן חוזר זה מבלי לקבל עצה מקצועית מתאימה שכן אין מטרת החוזר אלא להסב את תשומת הלב לאמור בו.
